ראשית דבר - הלב שלי

כבר שבועיים שאני רוצה לכתוב, ואין לי כוחות, אבל למה צריך כוחות לכתוב? אלה הן רק מילים...

אצלי זה הכל הלב שלי, כמו השיר של ישי ריבו.

יד שמאל מציקה לי כבר שלושה שבועות בערך, מאמצע הזרוע, כאב שמתיישב בצד הפנימי של המרפק, כל תנועה כמעט, מזכירה לי שזה שם. אני יודעת בתוכי שזה הלב שלי.

בתוך הלב שלי בפנים יש שאריות של הכאב הגדול ששבר לי אותו ואפשר לו להיפתח לתמיד, להיות גלוי וחשוף ומלא באור המופץ לכל מקום בו אני הולכת. הלב שלי הוא המתנה של חיי. הלב שלי מאפשר ללבבות רבים אחרים להירפא, ולפעמים הוא מתעייף משימוש יתר ..

תמיד פעלתי עם הלב, אני לא יודעת אחרת, קוראים לזה טוטאליות, אנשים טוטליים נוטים להיות במלואם במקום בו הם נמצאים, נוכחים עם כל הלב, הכוונה והמעשה, הם לא יודעים אופציה אחרת .

״זה מרידיאן השמחה והאושר של הלב״ המדקר אומר לי אתמול, ואני מחייכת אל עצמי, כן, הכל עובר דרך בלב שלי , הלב שלי הוא סמן הדרך, הוא האור, הוא הכלי לאור, הוא הפצוע, הוא המתוקן והוא זה שמחובר לאלוהים הגדול והיקר שלי.

הסינים אומרים שכלי שבור, הוא כלי שווה יותר, הם מתקנים אותו בזהב ואומרים שדרך הסדקים והשברים נכנס האור. אני תמיד אומרת שהלב שלי התנפץ לרסיסים רסיסים אז, פעם כשהמציאות השקרית והנבזה התגלתה אליי, והאירועים עברו מולי שוב בשרשרת התגלות כמו דומינו שכל כלי מוריד את האחר ....., כמו כוס דורלקס הוא התנפץ באותו רגע. זה שרף, שרף כמו בשר שנמצא על מנגל והופכים אותו מצד לצד.

אחרי זמן מה, הוא הודבק לאט לאט ובאהבה, אך הוא נשאר פתוח, מהרגעים ההם הוא פתוח לרווחה ללא פחד, ללא רגשות שמעכבים אותנו להרגיש את האחר כמונו, רק לפעמים, כשמגיע צליל, ריח, או תדר שמזכיר לי את הרגעים ההם, אז אני מקבלת תזכורת על הכאב הגדול שעבר בלב שלי.

( ברפואה קוראים לזה - פוסט טראומה )

היום אני מבינה שהלב שלי תמיד ידע ותמיד דיבר איתי, הבעיה התחילה כשהמראות והצלילים היו חזקים מידיי ללב כל כך צעיר וקטן, שכל מה שאפשרי לי לעשות היה לברוח, לברוח מהמציאות ישר אל הסטודיו למחול של לאה המהממת. שם בין הצמידים המצלצלים שלה, החזה השופע, המותן העגולה והלחיים בעלות עצמות שרק אישה עם לב כמו שלה יכולה לקבל, שם בתוך צלילי הפסנתר של ויולטה הפסנתרנית, שם הלב שלי יכול היה לנשום בשקט, להיות קיים ללא פחד שתיכף תידלק שריפה ויגיע גיהינום. שם אצל לאה, גם ברחתי וגם ניצלתי.

1997, אנחנו יושבות לישיבת צוות מורות, כל מורות הסטודיו למחול. מורות צעירות, יפות, אמביציוזיות, מבחר מבורך, שרק אישה כמו בעלת הסטודיו ההוא, יכלה לאסוף סביבה. הסטודיו יפה, הריח, ריח סוכריות שתמיד היה נוכח שם, מתערבל עם ריחה המיוחד והאחד של בעלת הסטודיו.

היא, ההיא, יושבת שם, זקופה, שיער שחור ארוך חזק ופזור. על כתפיה מונח לו בנחת של עשוי למשעי כמו הבגדים ההודים שלבשה, בד כותנה משובח, תפירה במיוחד בשבילה, (יש לזה שם בתפירה, שלא עולה לי כרגע בדיוק שלו,) אבל היה ברור שזה נתפר עבורה.

הגב הזקוף שלה, העיניים הכהות המשדרות עוצמה והשקט שישבה בו, כל אלה גרמו לי להתאהב בה ובמה שיצא ממנה ודרכה, ברגע הראשון.

הלב שלי (זוכרים אותו מההקדמה ...) אותו אחד שמרגיש, הרגיש שכל מה שהוא רוצה לדעת, נמצא אצלה.

מאותו רגע, זה עניין של זמן בלבד, עד שאדע אותה ואת מה שעובר דרכה.

חשבתי שידעתי אותה לאורך שנים....

בעלת הסטודיו מציגה אותה כ "המורה ליוגה". צד המילים האלה קסמו לי. מעולם לא עשיתי יוגה, אבל ישר ידעתי שזה יהיה חלק ממה שאעשה. לא הייתה פה שאלה, היה רק זמן.

פה אחד הוחלט שאנחנו המורות למחול של הסטודיו, נהייה הקבוצה הראשונה של התלמידים ביוגה .

יום שלישי 21:00 בערב, הפך לזמן קודש. הייתי משכיבה את הבנות, מזמינה בבייביסיטר וטסה לסטודיו.

זה הרגע לציין שגם אב בנותיי ז"ל, עוו"ד ציני שמעולם לא חשב שיעשה יוגה, הצטרף לשיעורים וכך היינו שם יחד.

ימי שלישי הפכו להיות מרכז השבוע - ולא רק כי הם כאלה, השעתיים האלה הפכו להיות הכמיהה הגדולה שלי ושל כל הנוכחים בשיעור. הידע קסם לי, התנועות דיברו שפה אחת עם הגוף שלי.

והגוף שלי העיר זיכרון קדום שחי בנשמתי, ידעתי את היוגה. הגוף שלי שר את היוגה. היוגה הפכה לאט לאט למרכז חיי. לשיר אהבתי. הלב שלי שר בשיעורים, וכל רצוני היה לקבל ממנה ודרכה את כל הידע והאהבה שהביאה איתה.

מיותר לציין שלב שהייעוד שלו התמסרות, לקח את הדברים בכל עוצמתם, ואני שגדלתי על תנועה, גוף מורים והתמסרות למחול, הייתי שם במלואי.

כל כך התחבר לי הידע של היוגה עם כל נשימה ונשימה שלי, כל שיעור היה בשבילי חוויה, כל שיעור היה התגלות וגילוי עוד ועוד מחוזות פנימיים עצומים שחיו אצלי .

לא ידעתי אז ולא שנים אחר כך- להפריד את הידע מהמורה, לא הבנתי שהידע קיים לכולם והיא רק מגישה לי אותו . היא, ההיא, הפכה לאט לאט, מהר מהר, לאלוהים שלי, אלוהי היוגה והשקר.

הסיפורים לא אחרו להגיע, על מנת לייצר לעצמה וסביבה פאתוס ושליטה, היא הייתה מספרת לנו סיפורים על עצמה שהשאירו אותנו משתאים והמומים, אך האמת לא הייתה חשובה, כי אם אלוהים מדבר אתנו,זו בטח אמת.

ימיי שלישי 21:00 בערב, הפכו להיות גם 19:00 - כי צריך לעזור עם קבוצת המתחילים, וגם ימיי רביעי 19:00 כי צריך להחליף אותה בשיעור ... וככה הפכתי להיות יד ימינה.

לפני הגעתה לשיעורים אני הייתי מכינה עם עוד חברים מהקבוצה, את הסטודיו, הייתי מעבירה את החלק הפיזי של השיעורים, כל כך שמחתי על מקום שניתן לי, הייתי מלאה באהבה, מלאה בהתמסרות ועשייה מבורכת, כל עולמי דיבר יוגה.

לאט לאט השיעורים גלשו אל החיים והילדים והמשפחות, היא ידעה "הכל", היא שלטה על כל מה שקורה ומתרחש בחייו של כל אחד ואחת מאתנו, והקבוצה הפכה ל "קהילה", קהילה שנפגשת בכל זמן חופשי, בשבתות, בחגים , כולנו התלבשנו בלבן - על מנת להיות כמוה, יפים ומוארים, היא הייתה הכל וכל עולמי.

היו לה תשובות לכל דבר, היה לה ידע באיורוודה, ברפואה טבעית, באסטרולוגיה, לא היה דבר שלא הייתה לו תשובה אצלה.

אני הרגשתי שזכיתי באלוהים, זכיתי בפייס של חיי, כל כולי אור, שמחה ואהבה אינסופית.

כשהיינו מגיעים אליה לקבל תשובות על התנסויות רוחניות, הייתה מסבירה שאסור לנו לדבר על זה עם אף אחד. שזה מוריד מערך ההתנסות וההתגלות, לא ידעתי אז, שזו הייתה תחילתה של דרך השליטה, לייצר הפרדות ולקבל כוח.

היד כואבת שוב ומסמנת לי שזה הרגע לסיים כאן.

אחר הצהריים שיעור מספר ארבע של הקורס הנוכחי, והיום הפלא ופלא - צ'אקרת הלב,

האנהט צ'אקרה, האהובה עליי מכולן.

שם הריפויים האמתיים מתרחשים, דרך שם התיקשורים מתבצעים, שם המקור והאלוהים שלי.

מכינה את הלב שלי לשיעור,

אהבה, תמיד אמרתי.

054-8340061

inbaltaoz@gmail.com