ואת, את אוהבת אותך ?

יום האישה 2019 תמונה ראשונה:

מגיעה לחדר מיון בבלינסון, היא שוכבת על המיטה כחושה, עצובה, חלשה וחיוורת.

אני מבינה ישר שהמקום הזה, הוא חולי, שאם היא תישאר שם באותו הערב, המצב ילך וידרדר ...

אני מבקשת מאימא שלה ובעלה לצאת מהחדר ועושה את שצריך על מנת לתת לילדה הקטנה בתוכה, להחליט את ההחלטה הנכונה לה, את ההחלטה של הלב הבריא הפועם הבוטח ולא של הילדה המפוחדת אשר מוסרת את הכוח שלה לאחרים.

תוך 15 דקות היא חוזרת לחיים, אל עצמה ומבינה שהיא צריכה לצאת משם כמה שיותר מהר, שלילדה שגרה בתוכה, אין מה לחפש שם ...

הצבע חוזר לפניה, היא מבקשת את כוס התה שלה, ומבקשת אוכל.

ואז, כדרך נס היא מודיעה לאימא שלה והגבר שלה שהיא החליטה לקחת את האחריות על עצמה ולא להישאר שם.

אחרי דיבור כזה ואחר עם האימא, היא אומרת :

"אני מבינה למה חליתי , חליתי כי לאורך שנים ידעתי שאני לא במקום שלי, ידעתי שאני לא רוצה לנסוע לעבודה ההיא כל בוקר, אבל לא הקשבתי לעצמי, לא הקשבתי לרצון האמתי של הלב שלי, ועשיתי את מה שצריך, להתפרנס, לספק את הציפיות של הסביבה, וכו' וכו' ....

ואחרי דקות מעטות היא מודיעה לרופאים שהיא מרגישה טוב יותר ומבקשת להשתחרר ..

והרופאים, כאילו עבד עליהם הקסם, כמעט ולא מפעילים עליה לחץ או הפחדות כמו שעה קודם, ומבקשים ממנה לקבל עוד מנה של אנטיביוטיקה לפי היציאה וחותמים לה על ההחלטה.

יום האישה 2019 תמונה שתיים:

אמא שלי אהבתי, יושבת מול מגזין אשר מספר סיפורן של נשים חזקות במשק הישראלי, היא מביטה עליי ואומרת לי : "יש כל כך הרבה נשים שפרצו ועלו למעלה למשרות גדולות, נשים גדולות".

ואני: מבלי לפגוע כמובן באף אחת מהנשים האלה, מביטה באימא שלי אומרת לה, ומודיעה לה, שהיא האישה הכי עצומה שפגשתי בחיי....והיא, אישה קטנה עצומה, מסתכלת עליי בעיניים לא מאמינות ולא מבינה על מה אני מדברת.

יום האישה 2019 תמונה שלוש:

אני, בת שש או שבע , לא זוכרת במדויק, עומדת בפינה בכיתה - כי המורה העמידה אותי שם.

אותי !!! הילדה הכי "טובה" בעולם , בעונש בפינת הכיתה.

מרוב בושה ורצון למות באותו הרגע, רצון שייפתח ברצפה חור ואני אעלם בתוכו, משתינה במכנסיים ...

מאותו הרגע אני הופכת להיות "תלתלונה פישקלונה" של הכיתה.

אפשר להבין למה שנים התכחשתי לתלתלים שלי והלכתי עם קצוץ קצוץ ...חיפשתי אישורים מהסביבה ומהעולם כמה אני מדהימה, כל כך רציתי שיאשרו אותי, שהייתי מוכנה לעשות הכל על מנת לקבל אהבה ואישור שאני המצטיינת האולטימטיבית.

יום האישה 2019 תמונה ארבע:

2009, היא, ההיא, צועקת עליי - "זונה", אני עומדת קפואה במקום ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, קופאת מקור ומפחד.

כל מחשבה יעילה כזו או אחרת נעלמת לי בתוך הילדה שעומדת בפינת החדר בתוך שלולית שתן ולא יודעת מה לעשות, ושוב, 30 שנה אחר כך אני באותה הסיטואציה.

כולם מסביב שומעים, כל אלה שאמורים להיות החברים הטובים שלי ב"קהילה", שומעים ולא עושים כלום, ואני, רק רוצה להעלם ולמות.

אני מדמיינת חור בתוך הגוף שלי, במקום של מקלעת השמש, חור שחור שיבלע אותי פנימה ואני אעלם לתוכו,

לימים החור המחשבתי ייצר חור אמתי - בקע טבורי וכאבים תמידיים בקיבה.

אני מתפללת שאלוהים יעזור לי ויעלים את המצב הזה מחיי, שייתן לי את הכוח לעשות את הנדרש ולברוח משם אחת ולתמיד.

אך, לעת ההיא כל מה שהצלחתי לעשות זה לבכות את נשמתי ולהתקרבן לתוך הסיטואציה.

לקח לי עוד חצי שנה מהרגע ההוא עד שהצלחתי לברוח ..

יום האישה 2019 תמונה חמש:

גיבורת העל הקטנה גדולה שלי, מחבקת אותי מאחור, ואומרת לי ומודיעה לי "איזה מזל שאת אימא שלי". ואני שואלת למה ? והיא מספרת לי על סיטואציה שהיא שמעה קצת קודם בבית של חברה התבטאות של ההורים של החברה על הצלחה ואי הצלחה במבחן כלשהו ביחס לזמן וההשקעה שהילדה השקיעה לפני המבחן, הייתה שם סיטואציה של "לתת בראש לנערה", והיא אומרת לי - איזה באסה שככה הדברים ... ואני, אני מרגישה שיורד לי דבש מהפנים מהאוזניים אל תוך הלב שלי.

והיום בדרך לשעת אפס באוטו כשהיא נוהגת אני המלווה - זמן חסד, אני שואלת אותה מה זה יום האישה ולמה צריך יום כזה. ואז אני מקבלת הרצאה שלמה על אפליה מתקנת לאוכלוסיות מופלות ..

יום האישה 2019 תמונת סיכום:

אז מה באמת אנחנו אומרות לעצמנו בבוקר מול המראה, כשמורידות את המגבת ובוחרות תחתונים וחזייה ? איך באמת אנחנו מדברות אל ועל הגוף שלנו?

מה באמת אנחנו אומרות לעצמנו כאשר בעוונותינו המקרר ריק, כי לא הספקנו לקנות ולבשל ..

(כמו המקרר שלי השבוע -)

מה באמת אנחנו אומרות לעצמנו כשאנחנו מוותרות על האורגזמה שלנו.. כי...מה זה חשוב למה ...

מה באמת אנחנו אומרות לעצמנו כשהבטן קצת נפוחה כי, כי מה זה משנה למה ...

איך אנחנו מקבלות את האישה שגרה בתוכנו, האם הילדה הפגועה מנהלת אותנו או שאנחנו במקום שמוכן לשמור עליה, לטפח אותה ולתת לה אהבה.

יום האישה הוא עוד יום שבו אני מתלבשת עם 1.65 מ' שבסופם מתפרעים להם תלתלים, יום שבו 60 הקילוגרמים שלי, נאספים את פיג'מת עבודה לבנה שקל להוריד ממנה את השמן של העיסויים.

יום שבו, אני יושבת ומקשיבה, מסיעה, חושבת על המטרות שלי, חושבת על אנשים אחרים והרבה ..ובעיקר, סולחת, לי כל פעם מחדש, על מה שהיה, על מה שלא היה ועל מה שכנראה כבר לא יהיה ...

ובעיקר בעיקר בעיקר,

יום שבו אני מעניקה אהבה,

כמו בכל יום אחר.

ואת ?

מה באמת את אומרת לעצמך ?

מזמינה אותך לדיבור ומפגש עמוק, אמתי ומרפא עם הילדה הקטנה המדהימה הבריאה שגרה בתוכך .

פרטים על הקורס הקרוב

---