• inbaltaoz

גם בעיטה בתחת, זה צעד קדימה


יושבים, תמונה ראשונה:

אנחנו יושבים במעגל שיתוף בשעה האחרונה של המפגש הראשון של קורס היוגה תרפיה הנוכחי.

קבוצת אנשים מבורכים שהחליטו להניע את חייהם ולקבל ריפוי.

הצ'אקרה הראשונה נושאת את ילדותינו, את זיכרונות וכאבי העבר, את הטראומות שפערו את האדמה ושם התחיל החולי לחיות בתוכנו.

האוויר חנוק ברגש, עוצמת החוויה של כל הנוכחים בתרגול שהיה, נוכחת באוויר והתמונות מתחילות לצאת בצורת שיתופים.

אני ישובה וכל גופי רועד, שותה מים לשטוף וגומעת לתוכי את החסד. כל כך לא ברור מאליו.

ככל שהמעגל מתקדם בשיתוף, התדר עולה, ועולה והניסים הופכים להיות גלויים.

מישהי אומרת כי היא מרגישה מרוקנת, נשענת לאחור ונחה ואני מוסיפה, שההתרוקנות זה בדיוק מה שבאנו עבורו.

חסד, ברכה והודיה, הנשמה שלי מתרחבת בכל נשימה ונשימה, המילים לא מכילות את גודל החוויה והעוצמה.

יושבים, תמונה שנייה:

יושבים שבעה בבית הורי, אותו הבית בשכונת קרית היובל שבירושלים, בוליביה 3 \ב.

בית ילדותי. לאורך השנים עברנו בין החדרים , איתי בחדר היו סבתא שלי רומיה ואחי הקטן אסף. אני הייתי בקומה העליונה במיטת הקומתיים מהעץ הכבד.

בכל לילה אותו טקס שינה, היא שמה את כף יד ימין שלה על הפנים ( עד כמה שאני זוכרת זו הייתה יד ימין ), ואומרת שמע ישראל בתימנית. זה מתחיל בבריך, רחמונה, מלכה ,דהולמה...ועוד סדרת מילים שמסתיימות בשמע ישראל אדוני אלוקינו אדוני אחד ונשיקה של חופן אצבעות כף היד.

ואני, מחכה בשקט שתסיים, שאפשר יהיה ללכת לישון כבר, לא מאוד אהבתי את כל העניין הזה, למזלי מצעי הפלנל ופיג'מת הפלנל המכופתרת חיפו על החוויה וכרבלו אותי בתוכם.

אני זוכרת את צדודית פניה המחוטטות חטטים, חטטים, שהסיפור היה , שהם נגרמו כשנפלה מהחמור בילדותה בדרך מתימן לארץ.

(ואנחנו חושבים שלדור שלנו הייתה ילדות קשה ..)

שלט המודיע על האבלות תלוי בכניסה לבניין והמוני אדם נכנסים ויוצאים בכל יום.

האחים שלי מקבלים אין סוף ביקורים ואני יושבת לבד, לגמרי לבד, כלב לא מגיע לבקר אותי.

פעם אחת במוצאי שבת, היא דאגה לשלוח משלחת ייצוגית מ"הקהילה", על מנת שאפשר יהיה לסמן ביקור.

ככל שעוברים הימים, אני מבינה שאני לבד, אשכרה לבד.

אבל זהו, שלא הייתי לבד, ברגע אחד, אני שומעת את קולו של אבא שלי ז"ל באוזן שלי.

חשבתי שאני הוזה, או לפחות מדמיינת. אבל זה חזר על עצמו מאותו הרגע, לאורך שנה בכל פעם שהייתי צריכה עזרה, נס או נחמה.

לאחר זמן מסוים החלטתי לשתף את המשפחה שלי, שהייתה בטוחה שזה חלק מהמצב הנפשי הרעוע שלי .

אבל אני יודעת נכון להיום, ששם נפתחה לי היכולת התקשורית שלי וזו הייתה מתנתו של אבא שלי אליי - כשהסתיימה השבעה, ידעתי שאני אמצא את הכוח לצאת ולעזוב את הכלא השקוף שחייתי בו. בשלושים למותו הייתי כבר מחוץ ל"קהילה."


יושבים, תמונה שלישית:

כשאנשים יושבים מולי לבקש ריפויים, אחת השאלות שלי אליהם היא - מה הוא זיכרון הילדות הראשון שלך.?

לרוב אני מקבלת תשובות שהזיכרון בנוי ומושתת על תמונות, או סיפורים שסופרו לנו והתשובה היא שלא זוכרים. אחרי לא מעט זמן מהרגע שהשאלה נשאלת, הזיכרון מגיע אל האדם והוא רואה בברור משהו.

זה הרגע הכי חשוב בריפוי, כי שם הכל התחיל.

אצלי הזיכרון הראשון הוא לא זה שמספרים לי עליו, אלא שלי, שאני בת 4 בערך, יורדת במדרגות בדרך אל הגן, בגן מחכה לי שם פורטונה הגננת ודני טוויטו הילד היפה שאהבתי כל כך.

זוכרת את הירידה במדרגות והתחושה של הלבד (וכנראה שלא הייתי לבד, מישהו ליווה אותי ..)

ושוב ושוב, זכרונות של דרכים בהן אני לבד, מדרגות לבית הספר, נסיעה באוטובוסים לבד,

והשיא של זה, הדרך לתל אביב למבחנים לקבלת מלגה במחול על מנת ללמוד בבית הספר התיכון שליד האקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין שבירושלים.

נערה בכיתה ח', מגושמת מעט ביחס לרקדנית, עולה עם תלתלים פראיים, מוט של מטאטא ושני סלי נצרים לקו 405 ונוסעת אל עיר האורות להשיג לעצמה מלגה בדרך להגשמת חלום.

לאחר לינה לא נעימה כלל, אצל "הדוד והדודה" ברחוב פינקס, אני מוצאת את עצמי בבית ביכורים העיתים שבעיר האורות, אני ועוד 50 רקדניות שנראות כאילו נשלפו לפחות מהבלט ישראלי.

אני לא יודעת היכן לקבור את עצמי, וכל מה שאני רוצה זה ללכת משם הכי מהר שאפשר, לשגר את עצמי ליקום אחר ובלי שאף אחד ישים לב שהייתי שם .

אבל היות ואני לבד, כל מה שנשאר לי לעשות ,זה לנהל שיחה קטנה שלי עם עצמי.

ועצמי החליטה שלא מוותרים, שאם כבר סבלנו אני והיא לילה שלם אצל "הדוד והדודה", אז אנחנו נשארות, היא, אני, התלתלים, המוט והסלים לנסות את מזלנו ולהשיג מלגה לילדה החולמת להיות רקדנית ...

מיותר לציין, שאחרי אודישן מביך למדיי - בהתחשב בעובדה שהנוף היה ילדות אנורקטיות בעלות "גולגול" בלונדיני, רגליים אין סופיות, שטוחות חזה מרזון, (כמובן, שלא לדבר שלי כבר הייתה חזייה CUP B) ואימהות צפונבוניות פושריות.

באולם המבחנים ישובים בשורת כסאות, מבחר אושיות המחול בארץ, כמעט שברחתי משם החוצה כלעומת שבאתי, אבל ברגע האחרון התעשתתי וסיימתי את כל האודישן.

למרות ועל אף - הילדה ההיא השיגה מילגה.

יושבים, תמונה רביעית:

אני אשב, אני לא אשב, אבל איך הילדות שלי תשבנה לבד?

המורה ההודי שלי תמיד אמר לנו: כל אחד אוכל את המרק שהוא בישל. באנגלית במבטא הודי, זה נשמע טוב יותר.

אז זהו, שזה לא לשבת על האסלה, למרות שתחושת העצירות שהייתה לי שם יכולה להזכיר את זה ... הדיון שלי עם עצמי היה: האם לשבת שבעה עם בנותיי על אביהן ז"ל - הגרוש שלי ...

לכאורה - למה לא, לכאורה בכל מציאות אחרת, ברור שכן, אך במציאות ההזויה שהיינו בה, לא הייתה כל סיבה שכן, למעט הבנות המהממות שלי .

וההחלטה התקבלה - אשב לסירוגין, אבוא ואצא לנשום כל פעם קצת.

כשאת יושבת שבעה על אהבת נעורייך שלא ראית לאורך שנים, שהואשמת במחלתו ובמותו, לשבת שם זו לא הבחירה הראשונה שלך.

אבל אני, מלכת הלוחמות, אימא לביאה, שומרת הסף, לא אתן לאף אחת מבנותיי לעבור את החוויה הנוראית הזו לבד.

וכך, 11 חודשים מהשבעה של אבא שלי, אני מוצאת עצמי יושבת שוב שבעה, על אב בנותיי בבית הסבא והסבתא בירושלים והעבר מכה בי יום יום שעה שעה. שם הבנתי, מה היא עוצמת השקט, עוצמת הרכות, לעשות למען, לתת גם כשממש ממש אין מאיפה. שם למדתי את תחילתה של הסליחה.


יושבים תמונה חמישית:

14:00 בצהריים, אני נחה בחדר עם תריסים מוגפים ומזגן על קור. התגשמותו של חלום, שהיה החלום שלי לאורך שנים בהן עבדתי במטבח של עסקי המסעדנות והקייטרינג של "הקהילה".

הטלפון מצלצל, אני מתעוררת מחלום כנראה לא מאוד מתוק, (נכון לאז, בכל חלום הגיעו אליי מראות, צלילים וקולות שלא באמת רציתי לשמוע ולחוות שוב ושוב ) מביטה בצג, ושואלת את עצמי האם לענות ... ועצמי עונה לי שכן, למרות שהמספר לא מזוהה...

הקול שלי עדיין מנומנם ואני שומעת מצדו השני של הקו, קול נעים ביותר של גבר המציג עצמו כעפר מקדימה.

ואני שואלת איזה עפר ומה הוא רוצה ממני, הוא עונה לי ש: או שאני על סמים, או שאני ישנה, אמרתי לו שתשובה מס' שתיים היא הנכונה ושהוא הפריע לי במנוחת הצהריים שלי.

השארת לי את הנייד שלך בהודעה ששלחתי לך באתר והנה אני מתקשר הוא אומר לי בקול מלא נחישות. לוקח לי כמה שניות ואני נזכרת שאכן השארתי את הנייד שלי, לאיזה "עפר מקדימה"- כך הוא נקרא באתר ההיכרויות וכל זאת כי לא היה לי כוח להתחיל להסביר בהתכתבות למה אני לא יוצאת לדייט עם פרודים.

לאחר כמה דקות של שיחה, אני מבקשת לדעת את שם המשפחה שלו, וברגע שאני שומעת את שם המשפחה, אני מבינה שהסתבכתי, ושהגבר הפרוד מעבר לקו, הוא אבא של תלמידה שלי לשעבר.

תקשיב, אני מודיעה לו בנחישות וכבר לא חצי רדומה - אני לא יוצאת עם פרודים, ובטח ובטח לא כאלה שהם אבות של רקדניות מוכשרות שהיו תלמידות שלי לשעבר.

"כל החקירה הזו וכוס קפה אפילו לא תצא לנו?" הוא שואל, ואני עונה שלא.

הוא, בנחישות שלו מצליח להשאיר אותי על הקו לעוד כמה דקות ואז אני אומרת לעצמי שחבל, שהוא נשמע מתוק למדיי, ועצמי אומרת לי: השתגעת? אבא של ... ואני עונה לעצמי, טוב, אולי רק קפה, אני אגיד לו שהיום בערב ואם הוא נחוש אז נלך ...

וכשהוא, שיא החמדות שומע שאני מדברת על היום, הוא מודיע לי שלא יכול כי הוא קם מוקדם היום ללוות את הבת של לבקו"ם, (לימים אני מבינה כמה זה מוקדם עבורו וכמה הוא לא מסוגל לתפקד כשקם ממש מוקדם) אם כך, אני מודיעה לו - אז לא ....

לוקח לו שלוש שניות והוא אומר אוקי. 21:00 בארקפה בפולג.

וכך, אנחנו יושבים לכוס הקפה הראשונה שלנו יחד, בדיוק באותו המקום בו ישבתי כמה שנים קודם עם אב בנותיי ז"ל כשקיבלנו שם את ההחלטה שמתגרשים ... מהרגע הזה ועד לחופה עם עפר מקדימה אבא של... , לוקח שלוש שנים.



183 צפיות
  • Grey Facebook Icon

לפרטים נוספים והרשמה

נמצאת פה באהבה עבורכם